אם מנסים במילה אחת להגדיר את טניה חזנובסקי, אז נראה שהמילה הזאת תהיה "אמיצה". למרות שהיא עצמה כנראה לא תסכים עם ההגדרה הזאת, מכיוון שלפי
דעתה היא אדם לא כל כך עז מצח והחלטי. אבל מהצד, כמו שאומרים, רואים יותר טוב - הרי רק באומץ אישי, ואם אתם רוצים אז אפילו: גבורה, אפשר להסביר את הרצון והיכולת של שחקן לשחק בהצגות יחיד. כאן אי אפשר להתחבא מאחורי הפרטנר, שיכול לתמוך ולעזור, כאן את
לבדך סופגת את הכל: גם את מחיאות הכפיים, גם את הצחוק, גם את השקט המתוח וגם את הלחשושים
המרגיזים בקהל. כאן כל הצגה היא קרב עם המחזה, עם הקהל, עם עצמך… טניה הקטנה והשברירית כלל לא דומה ללוחם שרירי ומסוקס, אבל מאחוריה כמ
ות מכובדת של ניצחונות, כך שאין לפקפק באומץ שלה.
- טניה, למה דווקא הצגות יחיד?
- את חושבת שזה בגלל שאני מיזנתרופית? לא, פשוט נוצרת כמות אדירה של קבוצות
תיאטרון קטנות, אנטרפריזות - השתתפתי בכמה כאלה, וכשהתמזל מזלי לעבוד עם פרטנרים נפלאים, זו היתה
חגיגה אמיתית. אבל מה לעשות - אורך חיים של הצגות כאלה הוא קצר, במקרה הטוב (אני לא מדברת על תיאטרון רפרטוארי) הצגה רצה שנה, אפילו בדרך
כלל פחות. ואת ההצגות שלי אני משחקת כמה שאני רוצה, לא תלויה באף אחד. אותו דבר לגבי בחירת החומר. אני בעצמי מוצאת את מה שמעניין אותי בתקופה הזאת של החיים, ואם לאחד מהבמאים שאיתם אני עובדת החומר הזה נראה מעניין, אפשר להתחיל לעבוד.
- כזאת שחקנית עצמאית?
- איך אפשר אחרת? לחכות להזמנות, "מתנות הגורל"? אין לי טענות, אני מודה לגורל על המתנות שלו ועל כך שהפגיש אותי עם אנשים נפלאים - גם בתחום המקצועי, וגם בחיים הפרטיים - אבל המתנה פסיבית זה לא בשבילי.
כמו שאומרת חכמה מזרחית - הרי אנחנו בכל זאת נמצאים במזרח - הניצחון הופך לבלתי נמנע,
אם לא משאירים לכישלון שום סיכוי. בתרגום ליוונית המשמעות של השם שלי הוא "הבונה" - כך ש"בזכות" השם שלי אני רשאית לסדר, לבנות, להרכיב הכל בכוחות עצמי.
כמובן, זה לא קל, אבל היתרון הוא שאני לא תלויה באף אחד. כמעט. אני תלויה בקהל: כל פעם מחדש,
בכל אחד שיושב באולם. הקהל - הוא הפרטנר שלי, אני צריכה לראות את העיניים שלהם, לחוש את האנרגיה שלהם.
. האושר הגדול ביותר הוא באותם רגעים של ההצגה, כשהדופק כאילו מסתנכרן, כל האולם נושם ביחד, כולם פתאום מבינים משהו - קשה לתאר את הרגע המקסים הזה.
- אומרים שכל הילדות רוצות להיות שחקניות…
- מילדות היתה לי פנטזיה כזאת: תיאטרון נודד. הרומנטיקה של הקרוואן הנודד, שמובל על ידי הסוסים, מדורות ליליות… זה מה שקרה, רק שבמקום סוסים יש אוטובוסים, במקום קרוואן - תיקים, והמדורות הסתברו כלא נחוצות: הארץ קטנה, כל סיבוב הופעות נגמר תוך יום אחד.
הפעם הראשונה שהתעורר בי רצון להיות שחקנית, היה כשהייתי בת ארבע. פעם ביקשו מאבא שלי לסדר תאורה במתנ"ס בשביל הצגה. לא היה עם מי להשאיר אותי בבית,
, ואבא לקח אותי איתו. יצאתי למרכז של החלל הבימתי הגדול הזה - אז הוא נראה לי ענק - ראיתי את האולם הריק - וזהו… מאז ידעתי שאני רוצה להיות שחקנית.
בחוף, כשהייתי נוסעת עם ההורים שלי לים, הייתי מדקלמת לנשים המשתזפות סביבי את האגדות של פושקין, שאותן ידעתי בעל פה. אל תיבהלי, מאז אני כבר לא עובדת בחופים.
- נרגעתי… השתתפת כמה פעמים בפסטיבל האישה, שלא מרבים להזמין אליו שחקניות מחבר העמים. איך הצלחת למצוא חן בעיניי מארגני הפסטיבל?
- ככל הנראה יש לנו אותו טעם. השתתפתי בפסטיבל הזה שלוש פעמים - יצא שזה קורה פעם בשנתיים.
הפעם הראשונה - עם ההצגה "מכתבה של אלמונית" על פי סיפורו של סטפאן צוויג, אחר כך עם "מדאם פרנסין" על פי סיפוריו של חוליו קורטסאר, והפעם האחרונה - עם ההצגה החדשה "האישה מרחוב אברוואר".
כל שלושת ההצגות הן על נשים, נשים שונות לגמרי, אבל קרובות אלי כל אחת בדרכה שלה. למשל לסבינה - הגיבורה של "האישה מרחוב אברוואר - " יש כשרון מיוחד להימצא בו זמנית בכמה מקומות. את מתארת לעצמך, איזה הזדמנויות פתוחות לפניה?!
בשנים האחרונות הנושא הזה מעסיק אותי: מה אנחנו מסוגלים לעשות, איזה כוחות מאגיים מסתתרים בתוך נפשנו, כמה עולמות נסתרים יש בכל אחד מאתנו.
הגיבורה שלי חיה בו זמנית חיים של 56 אלף נשים, ורבים מאתנו הרי לא יודעים מה לעשות עם החיים היחידים שלהם.
- איפה מצאת את סבינה המיוחדת הזאת?
- לפני שנתיים התחלתי בחיפושים אינטנסיביים אחרי חומר להצגה חדשה, הפכתי הרבה ספרים - הרי חשוב מאוד להצגת יחיד שהחומר יהיה קרוב ללבי. לגמרי במקרה נתקלתי בסיפורו של מרסל אמה, "סבינה".
הסיפור תפס אותי כבר מהשורות הראשונות: "היה היתה במונמרטר, ברחוב אברוואר, אישה צעירה אחת בשם סבינה שהיה לה כשרון מיוחד: היא ידעה לשכפל את עצמה ולהימצא בנפשה ובגופה בכמה מקומות בו זמנית…".
אולי זו אגדה, אולי סוג של פנטזיה - סיפורה של אישה שהיתה שונה מאנשים אחרים. אם בכלל יש אנשים שהם "כמו אנשים אחרים". הבנתי עליה הכל, וזה לא משנה שהיא חיה אי פעם בפריז, ואני - היום, בתל אביב.
אני מאוד אוהבת את ההצגה הזאת, שביים אותה במאי נהדר בשם סמיון פרל. לפני זמן קצר סיימנו את הגרסה העברית של ההצגה. עכשיו "האישה מרחוב אברוואר" תרוץ בשתי שפות.
- ומי עשה את התרגום?
- הבנתי מזמן שלעולם לא אוכל לשחק בעברית אם לא אתחיל להרגיש בה. באמת שניסיתי להרגיש בשפה הזרה, וקשיי הקליטה סייעו לכך, אבל אני לא יודעת איך היו מסתדרים יחסיי עם העברית אלמלא קו 48 התל אביבי…
- טניה, אני לא קולטת את הקשר!
- זה הקו שהודות לו זכיתי ל"הצלחה בעבודה ואושר בחיים הפרטיים". בוקר אחד נסעתי להצגה. הכל כרגיל: שני תיקים על הכתפיים ומפה ביד להתמצא במקום. פתאום בחור ישראלי לא מוכר הציע לי את עזרתו. כפי שהסתבר אחר כך, כשנודע לו לאן אני נוסעת, הוא הבין שאני צריכה לרדת עוד מעט, והוא לא יספיק להכיר אותי (הרי לא כל כך פשוט להקסים בחורה עד כדי כך שהיא מיד תיתן את מספר הטלפון שלה).
הוא התחיל לנחש את הכתובת שלי… גיליתי לו. והוספתי ליתר ביטחון, בטון קשוח, שלמעשה אני לא מזמינה אותו לבקר אותי. בערב מצאתי בתיבת הדואר מכתב. שם היו כמה מילים ומספר טלפון.
כעבור שנתיים התחתנו.
- והתחיל התהליך? אני מתכוונת לעברית…
- בכוחות משותפים תומר ואני לא רק מתרגמים את הטקסטים של ההצגות שלי לעברית, אלא גם עושים תרגומים של מחזות, סיפורים ואפילו שירים. תומר הוא תסריטאי, הוא הוציא גם ספר שירים הומוריסטיים, ועכשיו הוא סיים לכתוב סידרת ספרי ילדים, "סיפורי תורה בחרוזים". לפי דעתי השירים שלו נפלאים, גם ילדים מאוד אוהבים אותם.
- גם לך יש כמה הצגות ילדים.
- הצגת הילדים הראשונה שלי נולדה לפני כמעט 10 שנים. נפגשתי במקרה עם במאי נפלא בשם טיבי גוטליב, הוא הציע לי לעשות הצגת ילדים - זאת היתה הצגת היחיד הראשונה שלי בארץ. כמובן לא היה כסף, שום "תקציב התחלתי", והחלטתי לקחת סיכון ולתפור את הבובות בעצמי. לפני זה הידע שלי בתחום התפירה הסתכם בתפירת כפתורים,
וכאן - בובות אמיתיות! לקחתי בחשש גדול פיסת בד, מנסה לדמיין מה הקשר בינה לבין המפלצת המצחיקה, שאותה אני אמורה ליצור. כשאחרי שעתיים הביטה עלי מפלצת מוכנה,
ההתפעלות שלי היתה גדולה מאוד... למפלצת קראו פסיק. מאז עבר הרבה זמן, הספקתי כבר לתפור בובות רבות, ליצור כמה קסמים - לפעמים גם את הקסמים בהצגות שלי אני ממציאה בעצמי - ופסיק עדיין עובד, ולא ממש רואים שהוא תוצאה של הניסיון הראשון שלי. בכלל, מאוד מעניין לשחק בהצגות ילדים. כמה שלא תשחקי - תמיד יהיו תגובות מפתיעות. בהצגות האלה אני גם רוקדת, גם שרה,
משחקת תפקידים שונים, מפעילה בובות, אבל העיקר - הדיאלוג עם הקהל, עם הילדים. זה דבר נפלא שאין אותו בהצגות למבוגרים. זאת אומרת, הדיאלוג קיים, אבל בצורה פחות בולטת.
- טניה, בסוף ראיון נהוג בהערצה לשאול שחקנים על תוכניותיהם האומנותיות לעתיד.
- זאת שאלה קשה. ולא בגלל שאני לא עובדת על שום דבר - להפך, כמה מהפרוייקטים שלי בדיוק מתקרבים עכשיו לסופם. פשוט אני מאוד לא אוהבת לדבר מראש על הדברים שעוד לא קרו - מין אמונה תפלה כזאת. בעלי צוחק שאם זה היה תלוי בי, אף אחד לא היה יודע שיש לי הצגות. אם לומר את זה בקיצור, אז יחד עם הבימאית המדהימה נינה מיכואלס אנחנו מסיימים את ההצגה החדשה - הרביעית שלנו כבר, אני מתכוננת לצילומים, עושה חזרות על הצגה נוספת - דרך אגב, הפעם עם פרטנרים. כך שתעקבו אחרי הפרסום, אם כבר אני כל כך מאמינה באמונות תפלות…
אינה ברנר